דלת
שלום,
השבוע עסקתי בפתיחת דלתות.
לפעמים הן נפתחו במקרה. לפעמים הן לא נפתחו. בדרך כלל אני נאלצת לחפש את הפעמון או ליצור אותו מההתחלה.
אתמול ישבתי עם חבורה של אנשי חינוך מקסימים וחשבנו 3 שעות על פתיחת דלת. זה היה מרתק, מאתגר ומסתבר, שנדרשת חשיבה יצירתית אינטנסיבית, ניסיון ומקצועיות כדי לפתוח דלתות מסוימות.
למרות ההזמנה לא ברור אם כדאי להכנס.
לאן נכנסים? ולמה?
הסקרנות היא המילה המסתתרת מאחורי רוב הדלתות.
המנעולים הם חלק בלתי נפרד מהדלתות. כמה משקיעים בהם…. אצל מי המפתח?
אם מתחשק לך לפעמים
לפתוח לרגע את דלת הקסמים
בוא ואתן לך מפתח,
תיכנס ותהיה אורח.
כי פה הקוסם הוא הכל יכול
אצלו תוכל ללמוד את הכל
אם תכנס ותשתלם
תוכל גם אתה להיות קוסם.
(יורם טהרלב)
___
שבת שלום
יעל
פרה
שלום,
רציתי לכתוב על עיזים.
על כך שהן נדחפות וחוצפניות ונמצאות בדיוק היכן שאינן רצויות.
אבל כשראיתי את העיזים בשדה האמנות וחשבתי על העיזים של השבוע הזה הן נראו לי קטנות וחביבות מידי ולכן החלטתי לכתוב על פרות.
כשהתחלתי לכתוב על פרות שמעתי שמדענים הבינו סוף סוף למה לזברות יש פסים- זה מבריח זבובים. אבל זברות תמיד ניראות לי חינניות ולכן אשאר עם הפרות.
הפרה הראשונה שתמיד נכנסת לתמונה ולא חשוב בכלל אם זה מתאים או לא היא הפרה מ"איה פלוטו" של לאה גולדברג:
"פרה פרה את עושה קצפת? טיפש קטן הפרה עונה, אני מיצרת חלב לגבינה".
ומצאתי גם בלוג מקסים של נתאי ונדב "הרהורים של אבא"
מצאתי, שאמנים רבים מעדנים את החיה המגושמת הזאת ויוצרים דימוי של חיה שאינה משקפת את הפגישות שלי עם פרות.
אני תוהה, היכן הם פגשו פרות לאחרונה?
באתר בו מצאתי את הפרה הזאת יש ציורי פרות נוספים ומעניינים. Karel Tuinart
Marion Rose
בשבילי, פרה תמיד מסתכלת בעיניים קטנות מידי ובוהות מידי, היא חוסמת את האפשרות לראות מעבר לה, לא מתאימה עצמה לקצב ולסיטואציה, היא מריחה רע ומשמיעה קולות חזקים מידי. אני גם לא נהנית מהבשר שלה, מה שאולי מנחם אחרים.
כשאני חושבת על השבוע שחלף סביבי אני חושבת על הרבה פרות… ועיזים.
נ.ב – כעובדת קבלן (לא, לא בניקיון וגם לא בשמירה…) אני מודה לתומכים בשביתה ומקווה שמשהו יזוז לכיוון בו הפרות לא יחסמו את כל שדה הראייה.
שבת שלום
יעל
אתיופים
שלום,
השבוע ישבתי בפגישת עבודה עם גבר אתיופי. הוא הזכיר לי מאוד את אורי, גבר אתיופי אחר שעבד איתי בשנים בהן ניהלתי פרויקטים לקידום ילדי הקהילה בקרית מלאכי ושישה יישובים נוספים. שאלתי אם הוא מכיר את אורי (ציינתי את שם המשפחה) והוא ענה "אני מזכיר לך אותו כי אני אתיופי". חייכתי וביקשתי סליחה אם פגעתי אבל כוונתי היתה חיובית.
איתי, הבן שלי, סיפר לי השבוע שילדה שלומדת איתו מספרת איך הילדים בגן נהגו לגעת בה כדי לבדוק אם הצבע שלה יורד.
את הספר "ילד של שוקולד" כתבה חברתי חגית כבר לפני 17 שנים.
כולנו בלופ הזה והעיקום החברתי-מוסרי קרה כבר מזמן.
Espen, האיטי
Sofia Kifle, אתיופיה
היצירות לקוחות מתוך אתר האו"ם ליצירות נשים מהעולם.
האם המצב הפיך?
במי זה תלוי?
הרבה כאב מלופף עם כולנו בלופ הזה. פלסטר לא מספיק. אבל מבט מעמיק במראה החברתית שלנו לא יזיק. זה לא המראה שאנחנו מקווים לו.
Esseye Medhin
שבת שלום
יעל
גשם
שלום,
בימי גשם אנשים ניראים אחרת.
סגורים יותר, רצים יותר, קצת מטושטשים.
התנועה משתנה.
בקרית מלאכי ביום שלישי התנועה לא השתנתה. לא ירד שם גשם. שם האנשים, כרגיל, עטופים יותר, סגורים יותר- רחוקים יותר.
גם שם יהיו בסוף שלוליות כדי לראות בהן איך אנחנו ניראים.
תהנו מהשבתומהמראה הבהיר של הרגע שאחרי הגשם.
שבת שלום
יעל
רחוב
שלום,
פעם נתנו לילדי הגן צבעי הידיים. הכלל היה- מותר שהצבע יגיע עד המרפק. בצד עמד דלי עם מים ובסוף היו הילדים טובלים את ידיהם בדלי המים ומנקים את שכבות הצבע. הידיים היו נשארות עם מעט צבע שהעיד על החוויה שעברו.
היום נותנים לילדים צבעי אצבעות. מותר שהצבע יכסה רק את כפות הידיים וגם אז יש מגבונים בצד שמוכנים לניקוי מיידי.
הצבע, אגב, הוא אותו צבע והנייר – אותו נייר.
השבוע שאלתי את עצמי- מה החוויה אותה לוקחים הילדים איתם?
האם יש הבדל?
קשה לי להקביל את זה אחד לאחד למה שקורה ברחובות אבל אין ספק שחוויית הרחוב שונה מאוד מחוויית הרחוב של "פעם" ולצערי, הפעם אינו מזמן.
המחשבה על חיים הנשענים על נוסטלגיה לא מרנינה.
התבוננו היטב בתמונה הזאת- מקרוב וגם מרחוק.
Nathan Vincent
כך אני מקווה בכל ליבי שנשכיל להסתכל על הרחובות ועל עצמנו כמי שממלאים אותם.
מגדירים מחדש את הבורות, מוצאים להם מכסים חדשים וחושבים על החיים שלנו גם במושגים של יופי והנאה.
Wim Delvoye
שבת שלום
יעל
הדרה
שלום,
בחשיבה על הדרת הנשים ועל הדרה בכלל והגעתי שוב אל הקו.
הקו הדק המפריד בין…. לבין….
בין יש לאין
בין קשר לאי קשר
wayne roberts
בין כן ללא ובין אהבה לאדישות או שנאה,
בין להתבונן לבין להתעלם
האם הקו קיים גם כשאנחנו לא רואים אותו?
איפה הקו קיים ומי רואה אותו?
ראיתי השבוע כמה קווים מוחשיים מאוד בדמותן של החלטות מוחשיות מאוד, וזה מתחיל כבר מהחלטות לגבי ילדים בכיתות יסוד. עצוב.
שבת שלום
יעל
זרעים
שלום,
הנביטה ההופכת את צהוב הגבעות לירוק בוהק בעיצומה.
הפלא הזה, הנביטה המתואמת של כל הזרעים, שציפו זמן כה רק במעמקי האדמה מעסיק אותי מאז ילדותי: מה קורה לזרעים הקטנים האלה בתוך האדמה?
מצאתי בשדה האמנות כמה יצירות שגרמו לי לחשוב על מהותם של הזרעים ושל הציפייה שלהם כמטפורה לתהליכי חיים.
ג’ון לינקולן, אנגליה, "על טבע והשראה"
המתנה, ציפייה – מה קורה בזמן הזה?
עבור רובנו המתנה היא מילה המתארת מצב לא רצוי המלווה ברגשות שליליים.
חבל, לא?
אני חושבת שרגעי ההמתנה הנכפים עלינו הם רגעים נדירים במרוץ החיים.
הזדמנות לעצור ולעסוק בכל הדברים שאין להם "זמן יומן" ושמחייבים אותנו להזכר בזרעי התודעה הטמונים בנו.
זרעים בו נמים בחשאי
נושמים פה ברגב הקט
לגשם ראשון מצפים.
ויתור
שלום,
איך נראה ויתור?
השבוע נפגשתי בכמה מצבים בהם חשתי, שוב, את הקושי הגדול של אנשים לוותר.
לוותר על החלטות, לוותר על קשרים, לוותר על הרצון להיות צודק, שולט, מוביל, חכם, יודע, מבין…
לתת למשהו אחר להיות ממלא מקום ל"דבר" שכבר התמקם היטב בעולמנו. לבדוק אפשרות חדשה שתוביל, אולי, אל הלא ידוע.
חשבתי על כך שחונכתי על האמירה "לעולם אל תוותרי"- "אל תוותר על החלומות שלך…", "אל תוותרי על האמונות שלך…", "אל תוותרי על השאיפות שלך…"
…ואולי זו אמירה של מפסידנים שאינם מוכנים לקחת סיכון, להתנסות, לשנות, להכיר, לצאת להרפתקאה, להתאים עצמם למציאות משתנה…?
לרגע המושג "ויתור" קיבל צורה וגודל ולרגע שהוא נעלם במרחב ולא יכולתי למקד את עצמי בו. לא יכולתי לתת לו דמות או לתייג אותו באחת ממגרות הרגש שלי.
לכן עכשיו אני מנסה לרגע לעצור ולמצוא את הדימוי החזותי של המושג הזה עבורי ואולי בפעם הבאה שאדרש לו הוא לא יחמוק ממני.
"….רצוי שתלמד
עכשיו ומיד
שכל שתרצה
אולי לא יצא
צריך לוותר
פחות או יותר
זה לא כל כך קל
בפרט או בכלל…"
אהוד מנור
הויתור למען אפשרות שנגלית מתוך שכבות של כיסוי.
לתת לדברים שאנחנו אוחזים בהם להתפזר.
לדמיין את מגוון הדברים שיכולים להכנס למקום שייתפנה אחרי הוויתור.
שתהיה שבת נעימה ויפה
יעל
החלטה
שלום,
מתי החלטה הופכת לכזו שאנחנו זוכרים? החלטה שמשפיעה על חיינו יותר מאחרות?
כמה החלטות חשובות אישיות וציבוריות ליוו אותי השבוע וחשבתי, על הייצוג החזותי של המושג החלטה עבורי.
Tino Bauer
החלטה- פנים רבות לה…
החלטה- אחרי שמחליטים יש הקלה?
Josh Meyer
החלטה- לפעמים לא ברור לאן היא תוביל ומה תוליד…
__
שתהיה שבת נעימה
יעל
זיכרון
שלום,
פעם בשנה מגיע יום על לוח השנה אליו מתכנסים כל חוטי הזיכרון. ארוכים, קצרים, עבים, דקים, שחוקים ובוהקים.
היום הזה סומן במקרה. לכאורה אין שום דבר מיוחד. תאריך על לוח השנה. יום ככל הימים. השמש זורחת ושוקעת.
היום הזה הוא היום – 4.11 – היום בו טל נפטרה לפני 17 שנים.
ליום הזה נשזרים כל חוטי הזיכרון ומתנגנים כל השירים. הוא אוסף אליו קצוות והמשכים כל השנה והם מתחברים מעצמם ויוצרים מפגש שקורה רק ביום הזה.
בימים אחרים אני יכולה לחפש את המפגש הזה שעות ארוכות, לדמיין אותו, לנסות ליצור אותו- אך לשווא. הוא קורה רק ביום הזה. בשאר הימים הוא רק עוד יום על הלוח השנה.
יש ביום הזה מקום.
הלילה ניקה הגשם את כל מה שיכול היה לעמעם את היום הזה.
___
אם עוד יש בגני שקדיה
אם עוד ישנו איזה דקל עזוב
או כלנית פורחת כמו טעות
אם הדרך לשם מרגיעה
ומן הטל עוד הדשא רטוב
והספסל הוא בין ערוגת הכרוב
אולי אשוב לשם
ואולי בתוך הדשא עוד נשאר משעול
ואפשר לגשת ואפשר לשאול
אם עוד ישנה שקדיה
(נעמי שמר – תרגום של פול מקרטני וג’ון לנון)
יום טוב ושבת נעימה
יעל