נוב' 15 2008
משימה 2 – "עשיית" קונקטיביזם: מהתיאוריה למעשה
בשבוע שעבר זכינו לשמוע משרה פיינגולד על התנסותה בקורס המקוון הקונקטיביסטית של דאונז וסימנז. הגדירו שאלה או סוגיה על הקונקטיביזם (connectivism) כ"תיאורית למידה שמתאימה לעידן הדיגיטאלי" (דברי סימנז במאמרו) שעולה מהדיווח של שרה. התבססו על המאמר של סימנז (Siemens, 2004) ונסו לענות על השאלה בעצמכם. כמו-כן עיינו בשאלות של עמיתים והוסיפו תשובה לחלק מהשאלות של עמיתיכם. [הערה טכנית: הוסיפו את השאלה/סוגיה כתגובה למטלה.]
4 תגובות לפוסט “משימה 2 – "עשיית" קונקטיביזם: מהתיאוריה למעשה”
PIPE OR CONTENT
סוגיה המעסיקה אותי ביחס לקונקטיביזם היא האמביבלנטיות בה אני מוצא את עצמי מול הגישה הזו.
מצד אחד היא קוסמת לי , כמי שעוסק שנים רבות בשילוב המחשב בחינוך, ומנסה למצוא דרכים מתקדמות, יצירתיות לקידום תהליכי למידה והוראה – הגישה נראית בעלת פוטנציאל רב.
מצד שני אני חש מאוים על ידי גישה זו בהיותה קרובה לפוסטמודרניזם הנושא בקרבו סכנות רבות.
הערתי כבר בערך ב"ויקי" כי הטיעון על חשיבות הצינור – PIPE על פני התוכן הזורם בצינור הינה טענה מקצינה וכוונתי בדיוק לכך שעל פי גישה קונקטיביסטית זו , אין משמעות חשיבות וערך לתוכן. אני מאמין שלמרות התפוצצות הידע, מידת שינוי הנלמד הנדרשת מכל אזרח העולם הדיגיטלי וכד’ , עדיין יש תכנים,, ערכים, מורשת בכל תרבות ובכל תחום ידע, שהמדלג ומוותר עליהם , שולח לדרכם אנשים שהינם "מומחים" אך "תלושים" וסכנה גדולה בכך.
טיעון ה PIPE מזכיר לי מדי את הסיפור הידוע על המרצה בטכניון שנתן לסטודנטים לחשב ספיקה של צנרת המעבירה דם מבריכה אחת לאחרת וכשראה שהם מתנפלים על החישובים טען כלפיהם ששכחו לשאול מנין הדם הזה הזורם בצינורות.
מקווה למצוא את השילוב הנכון בין הפוטנציאל הגלום בטכנולוגיה המקשרת , החברתית לבין התכנים והמורשת. בכך גם עוסק הפרוייקט שלי לשנה זו בההתמחות שלנו.
משה, מעניין היה לקרוא את האופן בו אתה מפרש את מושג ה- pipe . אני לא רואה את זה כך, כי אני רואה את ה- pipe כצינור מלא (ומחובר לצינורות אחרים), כדבר המאפשר את הבניית התוכן. קראתי מאמר מעניין של אן אדוורדז מאוניברסיטת אוקספורד המבדיל בין תיאוריות "מערביות" כמו זאת של ויגוטסקי, לגישה הקולקטיביסטית / סוביטית של לאונטיב (Leont’ev). ויגוטסקי מדגיש internalization בתהליכי למידה — איך האדם הבודד לוקח פנימה מה שבחוץ. לאונטיב מדבר על exteriorization של מה שיש "בפנים" באמצעות עבודה שיתופית. כך אני גם רואה את ה- pipe של סימנז ודאונז — כ- exteriorization שיתופי, ואז הידע נמצא ב pipe כאשר ה pipe הוא המוח הקולקטיבי / מקושרת / connected. עכשיו השלב הבא הוא כיצד כל אחד ואחד מוציא מה- pipe מה שרלוונטי לו בחזרה פנימה. אני חושבת שתהליכים אלה הם דו-כיווניים וכמעט סימולטאניים.
גם אני , כמו משה, מתייחסת לקונקטיביזם (ולתחום המתוקשב בכלל) תחושה אמביוולנטית. אני מאמינה כי אם מתייחסים לקונקטיביזם ככלי ולא כ"מטרה המקדשת את האמצעים". חשתי בהרצאה הקודמת, שהיתה מרתקת והועברה בצורה מצויינת ע"י שרה, כי הקונקטיביזם עמד במרכז, כמטרה ולא כעוד כלי. אני מאימינה שיש לבצע קורס שכזה באופן משולב (מפגשים + תקשוב) ובודאי שלא כקורס כ"כ המוני ובינ"ל.
במהלך ההרצאה של שרה חשבתי רבות על כך שהקורס מעובר לכמות כה רבה של אנשים, חלקם רשומים אליו בצורה פורמאלית וחלקם שלא. המבנה של הקורס, כפי שתואר, דורש למידה מסועפת, עצמאית יותר והלומד הוא במידה רבה יותר אחראי לתהליך הלמידה שלו – כל זה בהשוואה ללמידה המסורתית. הוויקי, המאמרים, הדיונים – כל אלה דורשים מהלומד כישורי למידה רבים. לא זאת בלבד, המידע מעובר בצורה כל כך מהירה, ושוב, לכל כך הרבה אנשים. סוגיה זו נידונה גם במאמר של סימנס אשר משווה את הלמידה שהייתה קיימת בעבר לזו של היום: בעבר היא היתה איטית יותר, תהליך מסירת המידע לא היה כה מהיר וגם תפוצתו היתה יותר מצומצמת (השוו כיתה של 30 ילד לזו של כמה מאות תלמידים).
עולה השאלה: מה יותר טוב? אין לי תשובה חד שמשעית. בדומה לנורית, גם אני בעד הוראה המשלבת למידה פנים ופנים ומתוקשבת. יחד ע זאת, אני ערה לכך שלא כל הקורסים מתאימים לכך, בוודאי לא הקורס ששרה תיארה לנו.