mofet

כנסים הם בדרך כלל מעייפים, פחות בגלל התכנים מאשר בגלל הריצות ממושב למושב, והשיחות החטופות עם קולגות שלא ראית המון זמן, הרעש, והתחושה שיש להספיק להגיע לכמה שיותר הרצאות מעניינות, לתפוס את שומת הלב של כמה שיותר מהאנשים החשובים…. הכנסים של מכון מופת בדרך כלל לא כך. נתחמים מבחינה פיסית על ידי המבנה הסולידי והמלבני של החצר, עם אנשים מוכרים, ובלי מושבים מקבילים, הכל רגוע. אז למה חזרתי הביתה ביום רביעי שעבר עם הרגשה שטסתי לחלל ושעדיין לא לגמרי חזרתי? כנראה בגלל עצם הנושא עצמו: עולמות וירטואליים בחינוך. תלויה בחלל בין העולם האחד (של ווירטואליות) והשני (של החינוך), שום פלא שהיה מעייף! כמו צונאמי (הביטוי של פרופ’ רוני אבירם), הפן הווירטואלי זרק אותנו אי שם במהירות האור (ושמענו מ- ד"ר דוד פסיג שלפני מהפכות גדולות חווים תקופה של התפתחות מוגברת בתחומים רבים) לעתיד בו הזהות האישית מוצגת על ידי avatar (שבעצמו מתקשר לא רק עם עוד avatars אלא גם עם רובוטים שברצף של מציאות-ווירטואליות אפילו פחות אמיתיים). מסחרר, ולקראת סוף היום, כבר לא ידעתי אם אני ב- First Life עם עמיתי המוכרים וחברי הקבוצה שלנו, או ב- Second Life עם הרובוטית היפה של ד"ר חנן גזית – יפה אך לא לגמרי הבינה את השפה של בני אנוש – או עם ד"ר ישע סיון, ב- 3D3C ( (community, creation, commerce in 3 dimensions.

הפן של החינוך החזיר אותנו לקרקע המוכר, וזה התרחש יותר בהרצאות של ד"ר עוזי מלמד ושל פרופ’ אבירם. אתמקד בהרצאה של פרופ’ אבירם, בה המתח בין שני העולמות הוצג בצורה ברורה ומעניינת. הוא הסביר שבמקום שנתמקד במחשוב של ההוראה, עלינו להתמקד בציביליזציית בית הספר. פרופ’ אבירם התייחס לארבע שאלות: האם המחשוב של מערכת החינוך הצליח? מכיוון שהתשובה היא "לא", מדוע לא? מהן ההשלכות? ומה עלינו לעשות כדי לשפר את המצב בכל זאת? פרופ’ אבירם חילק את ההיסטוריה של מחשבים בחינוך לחמישה שלבים: המחשב כמכונת למידה (ראייה שהתעלמה ממה שהמחשב יכול לעשות ושעודד המשך של אותה פדגוגיה של ניהול למידה על ידי המורה); השימוש במולטימדיה (ניסיון לעבור לפדגוגיה קונסטרוקטיביסטית, אך שלא הצליח); התרחשות דומה עם הניסיונות לשלב את האינטרנט בהוראה בשנות ה- 90; עידן מחשבים ניידים ומחשבי כף-יד (מאמץ לחבר את הלמידה למציאות החיצונית של הלומד, ניסיון שגם לא הצליח); ועכשיו עידן ה- Web 2.0, שמביא תקוות דומות, אך שגם נועד לכישלון. לפי פרופ’ אבירם יש מספר סיבות לכישלון לשלב את המחשב בהוראה, כגון פחדים של מורים, בעיות טכניות, וחוסר ראייה מערכתית. לפי דעתו, הבעיה האמיתית היא שממשיכים לדבר על "מחשוב בתי הספר" במקום התאמת בית הספר לתרבות החדשה. התרבות לבתי ספר. עם הרקע הזה, הוא נתן דוגמאות של תגובות שונות למחשוב: התעלמות מהמסר המשמעותי של הטכנולוגיה – גישה שרואים אפילו באופן קצת אירוני ב- Second Life, כאשר יש הרצאות מסורתיות לגמרי, עם שום חידוש פדגוגי; חיקוי פשתני (גישת ה"wow ") של הטכנולוגיה למצבים אבסורדיים, כגון שעון עם מאפיינים של מחשב שלם (wearable pedagogy); וגישת התיעול, בה ניתן לראות איך משלבים את הטכנולוגיה כך שתביא שינוי משמעותי להוראה. הדוגמאות לתיעול היו מעניינות במיוחד, גם בגלל שהדגימו את המושג של תיעול, וגם מפני שהיו מוכרים: תוכנה בשם dunes , שמאפשרת ויזואליזציה של שיח סינכרוני (תוכנה שפותחה באוניברסיטה העברית ושאני מכירה היטב – כמו הרבה דברים טובים, רק מורים מיוחדים הצליחו לראות הפוטנציאל שבה), והשימוש בתיוג בבלוג אישי.

ניתן לקבל פירוט נוסף בתקציר ההרצאה שלו, שהיה חלק מהחבילה שקיבלנו עם ההרשמה. כמו-כן, ההרצאות של כל המציגים מופיעות באותה חבילה.

הקשבתי בערנות רבה לכולן, אך  חלק מהמציגים לא חיברו מספיק בין הווירטואליות לחינוך. אולי בגלל זה לא נשארה לי תמונה מספיק חדה של אותם רעיונות על מנת לצייר אותה פה. האם אחרים חשו דבר דומה? מעניין יהיה לשמוע….  אולי אנחנו צריכים מפגש אינטימי יותר עם דוד פסיג או ישע סיוון או חנן גזית, בו אנחנו נגבש יחד את התרגום של הרעיונות שלהם לדברים מעשים. כמו-כן, אולי מעניין יהיה לשמוע מעוזי למה משחקי התפקידים עם הרובוטים או ה- avatars של Second Life טובים יותר ממשחקי תפקידים שילדים משחקים עם הבובות שלהם, עם חבריהם, או בדמיון כאשר מזדהים עם גיבור של סיפור שהם קוראים. אז עם השאלות האלה אני עוצרת כאן. מי שמעוניין לקרוא גרסה אחרת של הכנס יכול לעשות זאת בבלוג אחר. יש לכם הזמנה אישית מג’יי.