ארכיון אדיורשת

יונג ז'יאו הוא פרופסור לחינוך ב-Michigan State University. בקרוב ייצא לאור ספר חדש מאתו – Catching Up or Leading the Way. לפני כשבועיים הוא הרצה בכנס של מנהלים במדינת איווה. השקפים שליוו את ההרצאה נמצאים ברשת, והעיון בהם די מרתק.

עד עכשיו לא הכרתי את יונג ז'יאו, ואינני בקיא בתפיסתו החינוכית. כאשר עיינתי במצגת היו רגעים שהנהנתי בהסכמה, ורגעים אחרים בהם גירדתי בראש ושאלתי את עצמי אם באמת הבנתי את כוונתו. אבל חלק אחד מהמצגת ממש ריתק אותי.

יונג ז'יאו מדווח על המבחן הבינלאומי הראשון להישגים במתמטיקה, FIMS, שנערך בשנת 1964. נבחנו תלמידים בני 13 ב-12 מדינות. ארבעים שנה מאוחר יותר המדינות המשתתפות במבחן נבדקו בשורה של מדדים. לפי יונג ז'יאו (שמבסס את הדיווח שלו על מאמר של קית בייקר משנת 2007 – Are international tests worth anything? - קיימת קורלציה שלילית בין התוצאות במבחן לבין במדדים של עושר, קצב הצמיחה, איכות החיים ודמוקרטיה. במילים אחרות, למדינות בעלות עושר וצמיחה גבוהים יותר, איכות חיים טובה יותר, ויותר דמוקרטיה בשנת 2004 היו תוצאות נמוכות יותר במבחן ה-FIMS בשנת 1964.

אינני רוצה להסיק מסקנות באופן פזיז מדי, ואין לי ספק שחשוב לאסוף נתונים נוספים. אבל לאור הממצאים האלה קשה לא לשאול – האם רצוי שהישגים במבחנים בינלאומיים יהיו מטרה לאומית?

לפני שבוע, ריצ'רד ווג'וודסקי, בבלוג שלו Teach Paperless (בלוג שבאופן די קבוע אפשר למצוא בו נידוחים קולעים בנוגע לתקשוב החינוכי) פרסם רשימה של:

Top Eleven Things All Teachers Must Know About Technology

כמו עם כל רשימה, אפשר למצוא נקודות שמעוררות הסכמה לצד כאלו שעליהן אפשר להתווכח. אבל נדמה לי שמדובר ברשימה מאד משכנעת, ובוודאי קרש קפיצה טוב לדיון כאן.

אם מישהו ירצה לתרגם - בבקשה. אבל אני מניח שהדברים די קלים לקריאה גם באנגלית המקורית.

אשמח לדעת מה חברי אדיורשת היו מוסיפים, ומה הם היו מסירים, מרשימה כזאת. כמובן אפשר פשוט להנהן בראש בהסכמה, וכזכור, יש הרבה ברשימה שאיתה אפשר להסכים, אבל קצת דיון בנושא לא היה מזיק.

כולם מוזמנים.

Technology enhanced lesson

A few days ago, I did a lesson introducing number words as adjectives. I used the promethean board to do so. When I told the class we were going to use the board, they were so excited and it felt like they paid attention better because they know that if they don't behave, then they won't get to use the promethean board. For the lesson, I introduced the words and sentences were projected onto the board. The students got to come up and underline the number word. They got them all right, so I guess my lesson was a success!

נוכחתי היום ביום עיון משותף לאגף לחינוך יסודי ולמכון מופ"ת בנושא "מה לשיעורים ולבית - בדק בית לשיעורי הבית". אני מקווה שבקרוב אצליח לכתוב משהו על היום שממספר בחינות היה מעניין מאד.

אבל אפילו ללא דיווח על המתרחש ביום העיון, רצוי לציין כאן ששלוש חברות אדיורשת הציגו שם, ונדמה לי שזה באמת ייצוג מכובד.

רותי בן-ישי שמעדכנת אותנו כאן על המתרחש בכיתה שלה ועל ההעבודה כמורה בסביבה של 1:1 דיברה על "המחברת השיתופית ברשת"
ניבה פרי, חברה ותיקה (ולא מספיק פעילה אם היא תסלח לי על הרמז הדק) באדיורשת תיארה את התפתחות השימוש שלה בבלוגים בבית הספר שלה.
אריאלה לונברג, מהראשונים כאן, השתתפה בפנל המסכם של היום ודיברה על כיצד טכנולוגיות חדישות יכולות להוסיף עניין וחדווה לשיעורי בית שבדרך כלל נעדרי עניין.

השלוש, כמובן, לא ייצגו אותנו אלא את עצמן, אבל בכל זאת חברי אדיורשת יכולים להתגאות בהן, וברשת שהן חברות בה.

חבר קהילת אדיורשת, שרון גרינברג, עורך מחקר סביב נושא הבלוגים. שרון מציין:

המחקר עוסק בגדול במידע באינטרנט באופן כללי ובבלוגים באופן לגמרי פרטי (לא אוסיף יותר כדי לא להטות את התוצאות).

אז כולם מוזמנים להקדיש 10 דקות מזמנם (לכל היותר) ולענות על השאלות.

השאלון נמצא בכתובת: http://c3.ort.org.il/blogs.

ולא רק שרון מבקש - גם אני. אני מאד מעוניין לראות את התוצאות, ואת המסקנות שהוא מסיק מהן.

יש לי התחושה המוזרה שבעצם, המילים האלה מיותרות. ובכל זאת אני חש חובה לכתוב אותן. אני גאה בכך שאני החבר השני של אדיורשת (הראשון להצטרף?). החבורה הזאת חשובה לי, גם אם פעמים רבות היא שקטה מדי, וגם אני אינני עושה מספיק כדי להעיר אותה. בנוסף לכבוד הזה, אני גם זכיתי למעמד של מנהל, מעמד שמעניק לי את היכולת להעלות חומרים שונים לדף הראשי, או להסיר אותם משם, ואפילו למחוק ידיעות שאינן נראות לי. אמנם עד עכשיו לא ניצלתי את המעמד הזה, אבל אני מבין שמדובר בכוח לא מבוטל.

אחרי התלבטויות לא מעטות החלטתי "לנצל" את המעמד הזה לצורכי פרסום. בין הכובעים השונים שלי בתחום התקשוב החינוכי אני חבר במדור לסביבות הוראה ולמידה מקוונות" של מכון מופ"ת. בין היתר, המדור הזה מקיים וובינרים (webinars) הנערכים באמצעות אינטרוייז, הרצאות ודיונים שבוחנים היבטים שונים של הכשרת מורים – בדרך כלל עם דגש על תקשוב. באופן די הגיוני, אנחנו מעוניינים שכמה שיותר אנשים ישתתפו בוובינרים האלה, ואחרי התייעצויות – גם במדור וגם עם סוזן באדיורשת – החלטנו שמותר לפרסם אותם כאן.

יש באדיורשת מדור בשם "אירועים". בזמן האחרון המדור הזה לא הופיע בעמוד הראשי של האתר, וזה משום שלא פורסמו בו אירועים שמישהו ביקש להביא לידיעת חברי הרשת. החלטתי להעלות את המדור הזה לעמוד הראשי, וכמובן גם להפעיל אותו – נכון לעכשיו בידיעות על שתי הרצאות קרובות של המדור לסביבות הוראה ולמידה מקוונות של מכון מופ"ת – הרצאות שבהחלט עשויות לעניין אחרים כאן.

כמובן שלא מדובר בזכות ששמורה רק לי – חברי אדיורשת אחרים שמעוניינים לפרסם אירועים הקשורים לחינוך ולתקשוב מוזמנים לנצל את המדור לצורך זה.

כהרגלי, בדקתי דואר על הבקר - gmail, כמובן. הקלקתי על אחת ההודעות החדשים, וראיתי שאני צריך להשיב. ולכן, הקלקתי על Reply.

ואז עיני צדו את שני הכפתורים הקטנים שלהם אני מחכה זמן רב כל כך:

כפתורי כיוון - LTR ו-RTL בגירסה הסטנדרטית של gmail.

משמעות הדבר היא שכאשר רוצים לשלב קצת אנגלית לתוך מכתב, לא צריכים להקליק על ENTER כדי ליצור שורה חדשה על מנת למנוע בלבול בקריאה. אפשר פשוט להקליד, ולקבל את התוצאה ההגיונית, הזורמת - התוצאה שצריכה להתקבל כאשר משתמשים בתמלילן.

קשה להאמין שדבר קטן כזה יכול לעשות אותי לאדם מאושר על הבקר ... אבל זה בהחלט עוזר.

משחקי טריוויה שמלמדים אותנו שהיכולת לשלוף (או לנחש) פריטי מידע תלושים מכל הקשר או מכל משמעות הבנתית או שימושית כבר מזמן כבשו את מסך הטלוויזיה שלנו. כמו-כן, גם תוכניות "ריאליטי" בהן מתמודדים נדרשים להתנהג ב-"טבעיות" במצבים מלאכותיים לחלוטין ממשיכים להציף את המסך. המסרים ברורים: "ידע" של עובדות תלושות הוא ערך אמיתי שמזכה אותנו בכסף רב, והיכולת שלנו לשרוד מול המצלמה (בסיוע עורכים מקצועיים) הופך אותנו לכוכבים. אבל נדמה לי שאתמול הגענו לשיא חדש.

אתמול, אחרי החדשות בערוץ 2, השארתי את הטלוויזיה דלוקה. כך זכיתי לראות חלק מהתכנית החדשה "הפוליגרף". כאן לא דרוש "ידע" מעבר לידע עצמי, ולא צריכים להתמודד מול אחרים שמבקשים לשרוד. ככל שנהיה מוכנים לחשוף את סודותינו לקהל הצופים, וגם לאנשים הקרובים ביותר אלינו, וככל שהסודות האלה יהיו אינטימיים ומביכים יותר, נוכל לזכות בעוד ועוד כסף. מיהו הגיבור הלאומי? זה שלמען סכום כסף איננו מתבייש להודות בכל המעידות שלו – מול המצלמות, כמובן.

האמת היא שיש משהו כמעט קומי בתוכנית הזאת. הרי ה-"מתמודד" נשאל שאלה אישית, אינטימית, ואנחנו צופים בו, מתפתל בכיסאו, מנסה להחליט אם סכום הכסף שמציעים לו שווה המבוכה שהוא גורם לעצמו וליקיריו. אבל ההתפתלות הזאת איננה אלא אחיזת עיניים. הרי אם הוא איננו אומר את האמת, ה-"פוליגרף" יודיע לנו על כך. לכן, הייסורים שהוא עובר לקראת מתן התשובה מיותרים לגמרי, ולמען האמת, זאת הצגה די עלובה.

פרסומות בטלוויזיה מזהירים לנו שמסרים שליליים חודרים לתוך ראשיהם הרגישים של ילדינו דרך האינטרנט. אני עדיין מפחד הרבה יותר שזה קורה דרך תוכניות טלוויזיה כאלה.

קראתי היום כתבה קצרה של טרי פרידמן ב-TechLearning Blog בה הוא מדווח על חוברת קצרה בעריכתו (בפורמט PDF) שזה עתה יצאה לאור: Web 2.0 Proects.

החוברת מרכזת דיווחים קצרים על כ-60 פרויקטים לימודיים שונים שמשלבים את השימוש בכלי Web 2.0, עם קישורים לפרויקטים עצמם. במובא לחוברת פרידמן מציין:
הצדק איתו. לא פעם התיאורים של הפרויקטים כפי שהם מופיעים בחוברת מעלים יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה. לפעמים אפילו צריכים לשאול היכן בכלל הפרויקט.

אך גם אם יש מקום לביקורת על רבים מהפרויקטים, אין ספק שהחוברת יכולה לשמש מקור עשיר לרעיונות. ועוד יותר חשוב: שניים מהפרויקטים הם של חברי אדיורשת: אריאלה לונברג (עמ' 19), וראובן וורבר (עמ' 28). כל הכבוד!

האם כבר אמרנו שמאדיורשת תצא תורה?

בשקט, בשקט, אדיורשת טיפסה עד למעבר ל-200 חברים. וראו זה פלא: לעומת החגיגות כאשר הגענו ל-100 ...

רגע! אחרי חיפוש די נרחב, מתברר (ואשמח לגלות שאני טועה) לא רק שלא היתה שום חגיגה, לא ציינו את האירוע בכלל! כאשר הגענו ל-50 ניצלתי את אבן הדרך הזאת להרהר על ההמשך של הרשת שלנו. שאלתי את כל השאלות הצפויות בנוגע לחברות ללא פעילות, ושל הנחיצות (או אי-הנחיצות) של גוף כמו אדיורשת בעידן של ביזור משאבים. חשבתי אז שהמספר העגול של 100 תהווה סיבה למסיבה, אבל משום מה, כאשר הגענו אליו לא עשינו כלום. אולי הרגשנו שלמרות המספר העגול היפה, הפעילות הדלילה שאפיינה אותנו לא הצדיקה מסיבה.

לא אכתוב שמאז היתה פריחה. לא היתה. ובכל זאת, גדלנו. באותו מאמרון על "כמעט חמישים" ציינתי שברשת דומה באנגלית, Classroom 2.0, היו כבר 3700 חברים. אותה רשת ממשיכה לגדול – היום יש בה מעל 9200 חברים. אבל חישוב פשוט מראה שבתקופה מסוף אוקטובר עד היום Classroom 2.0 גדלה פי 2.5, ואילו אדיורשת גדלה פי 4. אפשר (עם קריצה לא כל כך קטנה) לראות בכך הצלחה אדירה!

אז נכון שלטעמי עדיין שקט מדי כאן. נכון שהייתי הרבה יותר מרוצה לו עוד חמישה אחוזים מהחברים היו כותבים משהו אפילו רק פעם בשבוע. (חמישה אחוזים מ-200 הם 10. אם היום יש כחמישה או ששה חברים שמהווים את הגרעין הקשה, תוספת של עוד עשרה חברים לתוך מעגל הפעילות היתה יוצרת תנופה שעשוייה לדרבן עוד יותר פעילות.) אבל ראוי בכל זאת לציין שעברנו את ה-200, וגם אם אין תופים, אין חצוצרות, ואין זיקוקים, מדובר בהישג שאפשר להתגאות בו.

לרגע ציון ה-200 יש טעם להדגיש עוד נקודה. כאשר הגענו ל-50 ציינתי שאני מכיר אישית רבים מאלה שהצטרפו. רבים מאלה שהצטרפו מאז גם מוכרים לי. אבל רבים אחרים שהצטרפו באו מחוגים אחרים של פעילות חינוכית מתוקשבת. הם באו עם רקע שונה, ועם דגשים שונים, וגם אם הם שקטים מדי לטעמי, הם כבר תרמו רבות. אפשר לזקוף חלק חשוב מאיכותה של אדיורשת לאותם אלה שאינני מכיר.

בזמנו, בהתכתבות פרטית, ציינתי שכאשר נגיע ל-100 אשמח לאפות עוגה לכבוד החגיגה שראוי שייערך. עדיין לא יצא לי לממש את ההבטחה הזאת, אך אשמח מאד לעשות זאת. האמינו לי, היא טעימה.